כולנו פוחדים או חרדים ממשהו מידי פעם, השאלה היא העוצמה של החרדה ותדירותה.

החרדות אצל ילדים קשורות להתפתחות נוירולוגית וקוגניטיבית: אצל תינוקות שרק נולדים עולים למשל, פחדים מרעשים חזקים. סביב גיל 9 חודשים עולות חרדות מפני זרים (זאת כאשר מתפתחת הבשלה מוחית להבחין בין פרצופים מוכרים לזרים), בגיל הגן יש בלבול בין דמיון למציאות ולכן הפחדים מרגישים יותר ממשיים, ומתפתחים פחדים מיצורים דמיוניים, בגיל היסודי, היכולת של הילדים להסיק סיבה תוצאה מתפתחת והחרדות הופכות ליותר מציאותיות- פורצים, גנבים, האם אני ומשפחתי מוגנים ועוד… וזה ממשיך אתנו לבגרות– פחד שהיקרים לנו יפגעו או ימותו, חרדות גופניות ועוד..

פחדים בגיל ילדות הינם אוניברסאלים והם חלק מהתפתחות נורמאלית ותקינה.

70% מהילדים בגילאים 4-12 פוחדים מהחושך, לילה, יצורים, מפלצות ועוד.

תגובות ההורים לחרדות הילדים לרוב נעות מהזדהות ורחמים וניסיונות להפחית את הפחד של הילד ועד לזלזול ולגלוג על הפחד.

שתי הדרכים האלו לא יעילות וגורמות לשימור החרדה אצל הילד ולכן,

בטיפול בילדים משלבים הדרכות הוריות, שם מלמדים את ההורים איך להכיל את חרדות הילדים ואיך מגיבים בצורה שתפחית את החרדה ותעצים את הילד.

מהי בעצם חרדה וההבדל מפחד?

הפחד מדברים מאיימים משרת אותנו ומגיע בכדי לעזור לנו להתמודד, לשרוד, לברוח או לתקוף בעת צרה.

החרדה לעומתו היא פחד מוגזם, או דאגת יתר בלי סיבה הגיונית ובלי סכנה ממשית. החרדה עולה בעקבות מחשבות שליליות ומפחידות. המוח שלנו מסמן מחשבה או אירוע כמסוכן. כתוצאה מזה גופנו הופך לדרוך, דפיקות לב עולות, הנשימה הופכת למהירה, אנו מזיעים..

בחרדה, אנחנו מגיבים לסכנה כשאין למעשה סכנה. החוויה הזו מאוד לא נעימה ויכולה להבהיל ילד ומבוגר. הרבה פעמים הילד ינסה להימנע מכל מה שגורם לו לחרדה וההימנעות מהגורם המאיים- חושך, זומבי, מפלצת… מה שיגביר לאורך זמן את עוצמת החרדה ותדירותה.

כשהילד פונה אלינו לעזרה, חשוב שנצליח ראשית לפנות לו זמן, להקשיב ברצינות ולהתעניין במה שמציק לו (גם אם לנו נראה שאלו דברים דמיוניים, או לא רציניים- נזכור שעבורו זה מפחיד ומלחיץ).

לאחר מכן, ננסה להיות עבורו בעמדה תומכת ולא מגוננת.

מה ההבדל בין עמדה תומכת לעמדה מגוננת?

בעמדה מגוננת– הילד פאסיבי, ומקבל הגנה מצד ההורה שמקבל על עצמו את הפיקוד והתפקוד (התנהלות כזו מתאימה כשיש מצב חרום, בסכנה מידית).

לעומת זאת בעמדה התומכת– ההורה עוזר לילדו לאסוף כוחות, ובעזרת תמיכה ועידוד להתחיל ולהתמודד בעצמו. התמיכה והליווי של ההורה מטרתם לחזק את הילד ולעודדו להתמודד באופן עצמאי בסופו של דבר עם חרדותיו. זה קצת כמו לעמוד מאחורי הילד, לשים עליו יד על הכתף לתמיכה, ולאפשר לו לעשות את הדבר המלחיץ, תוך נוכחותנו.

העידוד שלנו כהורים חשוב שיהיה מותאם ליכולות הילד, למשל אנו מעודדים פעוט ללכת רק לאחר שהוא כבר עומד. כלומר, הילד יראה התקדמות ביכולות שלו ואנו נעודד אותו בהתאמה ליותר עצמאות.

כשלילד קשה הרבה פעמים זה מפעיל את ההורים מתוך מצוקתם לראות את ילדיהם כה מתקשה וסובל- לעשות ולתפקד במקומו. לטווח קצר זה יפחית חרדה ומצוקה אצל ההורה ואצל הילד, אך לטווח ארוך הוא למעשה מנוון את הילד, ולא מאפשר לוט להתנסות עם החרדה והאתגר. הילד מפנים שהוא לא יכול, שרק ההורה יכול, שהוא תלוי ולא מסוגל ובטחונו העצמי יורד.

דוגמה לכך, כשהילד מתקשה מבחינה חברתית, חלק מההורים ממקום אכפתי, דואג וכאוב יהפכו לפעילים ויעשו במקומו- יקבעו מפגשים עם חבריו במקומו, יתפעלו את הפעילות בבית ועוד. . ההורים כאמור, ינסו ככל יכולתם לעזור לילדם, להרגיע חרדותיו וחרדותיהם (שיהפוך לילד דחוי, שירגיש בודד), ובכך יהפכו לאקטיביים מידי- למגוננים. כשנמצאים במעגל שכזה, ההורים יהפכו להיות יותר ויותר מגוננים ופעילים וילדם שיהפוך להיות יותר פאסיבי.

רק כאשר הסביבה תפסיק למלא את תפקידי הילד, ותהפוך מסביבה מגוננת לסביבה תומכת- רק אז הוא יסכים להתחיל לנסות ולהתמודד.

סביבה תומכת כוללת נוכחות הורית, עידוד הילד לעצמאות בצורה מותאמת לכוחותיו ויכולותיו (כל פעם נבקש קצת יותר), נהיה שם כדי לתקנו, לתת לו יד כשמבקש עזרה, להציע לו אפשרויות אחרות, לעזור לו לחשוב ועוד…

לקריאה נוספת- ניתן לקרוא בספרו של חיים עומר ואלי ליבוביץ- "פחדים של ילדים".